פרסומים


מה קורה פה ? "על השיח החברתי"

יעל דובר

על האי-נחת בתרבות ודרכי הטיפול בו

ההקשר השיח מלמד על העולם שאנו חיים בו ועל כללי המשחק בו. ההקשר בנסיבות אלה מקיף את הניתוח של הנושאים האלה:

  1. ההתמודדות עם מיעוטים בכלל: מיעוטים מגדריים, דתיים, תרבותיים, מעמדיים וכיוצא באלה;
  2. הפרספקטיבה ההיסטורית ביחס להשפעות של המדע על עולמנו;
  3. שילוב של ההשפעות של המדע נוכח משחקם של כוחות השוק הגלובליים;
  4. האינטרסים הכלכליים, הפוליטיים והאידיאולוגים המשפיעים על הטיפול בהבדלים החברתיים;
  5. העמידה של היחיד במציאות זו.

כמבוא לדיון בנושא אשתמש במושגים תיאורטיים פסיכואנאליטיים לאקאנייניים. מושגים אלה מכוונים לסייע בהבהרת הרעיונות. עקב מורכבות התיאוריה ומושגיה אבהיר במידת מה מספר מושגי מפתח. גם אם לא תושג הבנה מלאה, ומקווה שתוכלו לסבול את "אי ההבנה" ובו זמנית להיעזר בהשראת הדברים ביחס לדיון אפשרי.

אפתח במבוא קצר על מושגים לאקאנייניים הרלוונטיים להבהרת הדברים.

נקודת המוצא של לאקאן
היא קביעה כי השפה משמשת כמתווכת בין המציאות לבין חוויית האדם. הליכה זו אל מעבר ללינגוויסטיקה היא עצם הקביעה כי מתן שם או מלה לאירוע חיצוני יוצר פער שאינו ניתן לגישור בין האירוע לבין השם שניתן לאותו אירוע. כלומר, נוצר פער בין המציאות כמות שהיא ובין החוויה של המציאות דרך השפה. הכנסת המציאות לממדים של המלה יוצרת חיץ בלתי הפיך בין האדם לבין המציאות. לשון אחר: המלה אינה מצליחה לתפוס ולהכיל את החוויה הממשית. השפה שונה מהמציאות הפנימית או החיצונית, ולכן עצם השימוש בה יוצר ניכור בין האדם לעולם.
שיא הניכור מתרחש בהסמלה של העצמי במלה "אני". המושג "אני" ניצב כמסמל את סך החוויות המגדירות את הסובייקט. כאשר הסובייקט בא לידי ביטוי במלה "אני", מודחקת מהותו אל תת-ההכרה - קרי, ללא-מודע.
הטענה השנייה של לאקאן
היא כי מבנה הלא-מודע אנלוגי למבנה השפה. הרעיונות בהקשר זה לקוחים מתחום הלינגוויסטיקה - מסאסור וג'קובסון. על פיהם היחידה הקטנה של השפה היא הסימן. הסימן הוא אות או מלה היוצרת קשר בין המסומן (המושג, האובייקט או היבט מסוים של המציאות) לבין המסמן (מלה, אות, הברה, פירוש). אם כך, השפה בנויה מסימנים המסמנים את המציאות כולה. לדעת סאסור המסמנים הם סמלים שבדרך כלל הינם שרירותיים. כך, למשל, אין קשר בין המלה אחות או אח ובין היחס המשפחתי. לאקאן ממשיך רעיון זה עד לקצה וטוען כי השפה היא מערכת סימנים שאינם תלויים בעולם האובייקטים, ולכן השפה היא זו היוצרת את עולם האובייקטים ולא רק משקפת אותו. היבט נוסף של דמיון בין השפה לבין הלא-מודע קשור למבנה המשפט. המשפט בנוי משרשרת מלים הקשורות זו בזו, וכל מלה בו מקבלת את משמעותה על פי מקומה במשפט ועל פי הקשר של כל מלה לחברתה, ולא מן האובייקט שהיא מייצגת.
הטענה השלישית של לאקאן
מתייחסת לאופן גילוי האמת של הלא-מודע. הלא-מודע משתקף דרך השיח המילולי. כל פער, כל פגם ברציפות, כל טעות, כל פליטת פה וכל שכחה הם סימנים לפעילותו של הלא-מודע. תת ההכרה נחשפת דרך הפערים בשפה. המניע העיקרי להתנהגות היא חווית הכמיהה, או הערגה, לזיקה אל האם - ערגה הנולדת מחסר או מהיעדר. תחושת ההיעדר היא תחושה של פגימות פנימית שמקורה בחוויית הפרידה בעת הלידה. פרידת הלידה מולידה את הפגם, או ההיעדר, של השלמות בקשר הסימביוטי, ובעקבות זאת את הכמיהה לשלמות דמיונית. כמיהה זו היא לב לבה של ההוויה האנושית. הילד - כמבוגר - חותר להגשים את הערגה לשלמות הסימביוטית בעזרת מסמנים, מלים ואובייקטים תחליפיים. אולם, כמו שנאמר, כל מסמן מרחיק אותו עוד יותר ממושא כמיהתו. הכמיהה אל האם מתורגמת לשפה מילולית, ופיענוח שרשרת המסמנים מוביל את הכמיהה וההיעדר הבסיסיים.
הסובייקט בורא לעצמו עולם דמיוני, מכניס משמעויות סובייקטיביות שלו למסמנים, ונותן להם משמעויות בהתאם לתשוקה פרטיקולרית, תוך שהוא ממציא מסגרות, סיפורים, הזדהויות וסמלים על מנת למקם את עצמו מול הסדר הסמלי. הסדר הסמלי מאפשר לנירוטי לארגן את עולמו, לייצג את עצמו דרך תהליכי הסמלה, ולהגן על עצמו בעזרת מנגנוני הגנה. ההדחקה, הסובלימציה, האידיאליזציה וההתקה הן כולם מנגנונים שהנירוטי משתמש בהם כאשר הוא ניצב אל מול ממשות מעיקה או מאיימת.
היות הסובייקט מסוגל לבטא את עצמו רק דרך השפה - השפה המסרסת כל ביטוי ישיר של הדברים - מציבה אותו אל מול חסר בסיסי וקיומי, והוא מנסה למצוא דרכים שונות למלא את החסר הזה. החסר הזה דומה במבנה שלו לחסר הבסיסי של המשולש האדיפלי.

במשולש האדיפלי ישנם האם, הילד והאב, כאשר האב בעצם קיומו מפריע לסימביוזה הפוטנציאלית שבין הילד לאמו. האב מייצג איסור לגבי הסימביוזה. הוא גם מייצג את העובדה שהילד הוא לא הכול עבור האם. הפנמת איסור זה ויצירת החסר והמרחק הן מה שלאקאן מכנה "המטאפורה האבהית". המטאפורה האבהית מייצגת חוק המכונן חסר ומייצג איסור, והיא מכניסה את הקשר של הילד לאם לקשר סמלי. קבלת המטאפורה האבהית דרך הדחקה מאפשרת את קיומו של הלא-מודע וכן התקיימות בתוך הסדר הסמלי. מול האיסור הילד מייצר הזדהות. ההזדהות מכניסה משמעות לאיסור. הילד מזדהה עם האב כתחליף למה שנאסר עליו. פרויד מלמד שבעצם כל הזדהות של האדם היא הזדהות לתחליף ראשוני שנאסר, ולכן ההזדהות היא תמיד אמביוולנטית.
במהלך חייו הסובייקט מכניס משמעויות שונות, המאפשרות לו להמציא את עצמו ואת סיפורו בעולם הסמלי, בעולם של התרבות. המטאפורה האבהית הנקראת מסמן שם האב. היא המסמן שמאפשר לתת משמעות למסמנים הסמוכים, ובעקבותיהם גם לאירועים הסמוכים. המשמעויות השונות והיכולת להסמלה של אירועים מאפשרות לסובייקט לתעל את הדחפים שלו באופן שהוא יוכל לשאת את עוצמתם ואת ממשותם, ואף לקבל סיפוק מהם, אם כי בדרך כלל זהו סיפוק חלקי בלבד. הדחף מייצג באופן הקרוב ביותר את העולם הממשי - זה שמחוץ לסדר הסמלי.
המאמץ של הסובייקט הוא לבטא את הפן הייחודי והפרטיקולרי שלו, למרות היותו כולו נתון לאוניברסליות של השפה ושל הסדר הסמלי. זאת מכיוון שהנירוטי נמצא תמיד מול המבנה, הסדר, החוקים, המגמה להזדהות, שמבטאים בעוצמה את היסוד האוניברסלי בתרבות. הוא נמצא תמיד בסכנה של מחיקת קיומו כיחידאי, כפרטיקולרי, כסובייקט שאינו תוצר של השוואה או ייצוג של כלל אלא הינו ייחודי.
המדע המודרני מחזק את הכיוון של מחיקת הסובייקט, מעצם היות מטרתו להגיע להכללות ביחס להנחות מדעיות שונות. על מנת להמחיש זאת ניתן להשתמש בדוגמה: הניסיון של מערכות חינוכיות שונות לבחון את הידע של התלמיד באמצעות מבחן המכונה "אמריקאי" - וזאת בשם הניסיון להיות אובייקטיבי ובכך יותר מדעי לכאורה ביחס למדידה ולהשוואה בין הידע של התלמידים. דבר זה שולל מהפרט את ההזדמנות להמציא דבר מה מהידע שצבר, קרי להמציא את תשובתו. פעולה זו היא סוג של מחיקה של הסובייקט.
המצב הנוכחי
לקונפליקט הבין-קבוצתי בישראל יש הייחודיות הנסיבתית וההיסטורית, אך חשוב להיות ערים לעובדה שכל המעורבים בו הם תוצר של שיח; ובתוקף זאת בגדר אפקט של מבנה שבו המציאות מתרחשת ומתנהלת.
בעבר ההבדלים בין המגדרים, המעמדות, התרבויות וכדומה היו לגיטימיים ומוכרים (כמו בדוגמה של הקסטות בהודו). הדבר אפשר את החיים המשותפים של אנשים שלהם שיוכים שונים. היה ציות שכיח לחוק הקובע - בהתאם למינוח הלאקאנייני 'מסמן שם האב' - ציות למסמן שמנווט ומאפשר סדר חברתי זורם.
המדע בהופעתו דוחף לכיוון של אוניברסליזציה, קרי לגרום להפעלה של הכללה הולכת וגוברת. ככל שניתן להכיל נוסחה עבור נכללים רבים יותר, המסקנה נחשבת ליותר מדעית. המובן החברתי של מגמה זאת היא "חיסול ההבדלים" - ההבדלים במישורים השונים וברבדים השונים. הניסיון הזה מנסה לגעת בהבדלים ובחיסולם גם ברמה של העונג - אותו עונג שהוא כל כך פרטיקולרי אצל כל סובייקט, אותו עונג שהוא תוצר של הכלכלה הליבידינלית של כל פרט בהתענגותו ובהתאוותו. התוצר של מגמה זו של האוניברסליזציה, שניתן לכנותה מדעית, כרוך בהפחתה ובהאחדה של צורות ההתענגות של התרבות.
אותו מדע שחצוי על ידי השיח הקפיטליסטי - המעודד גם הוא, באמצעות השוק, את ההאחדה - צובר עוצמה והשתלטות על התהליכים. אנו יודעים כבר בעקבות פרויד שהתרבות היא ניסיון של בני אדם להגן על עצמם. הם עושים זאת תוך ויסות היחסים ביניהם ותוך פיתוח תחליפים לדחף ההתענגותי הראשוני. הוויסות והחוקים האלה, שאותם כינה לאקאן "מסמני אדון", ארגנו את ההתענגות בנתיבים שונים. התרבות שאליה מכוון המדע החלה את משבר מסמן האדון. היא החלה את המשבר במסמן היחיד והמאחד לטובת פירוק. מה שקובע הוא תרבות שהאידיאלים שלה נעשים תועלתניים יותר ויותר. ההתחייבות היא לתמרון האמצעים הכלכליים במסגרת שוק; וכך אנו מוצאים עצמנו בעולם של אנשים שבו כולם חיים כמו האחרים (אותם בתים, אותם מותגים, אותם רהיטים וכדומה). אין זה מקרה שהפסיכואנליזה צמחה לאחר הופעת המדע. הסימפטומים של הפציינטים שהופנו לפרויד היו סימפטומים שנוצרו עקב מחיקתו ההולכת וגוברת של הסובייקט, תוך כדי נוכחות גוברת והולכת של המגמה לאוניברסליות בארגון הסדר החברתי.

מגמה זאת הפוכה למגמתו של הסובייקט. ככל שהשיח אוניברסלי יותר כך נמחקת כוליותו של הסובייקט. זאת משום שהסובייקט מתקיים בעיקר בצמתים רגעיים, בשסעים של השיח האוניברסלי. התממשות הסובייקט היא ברגעים שבהם הוא נוכח בפעולה שלא ניתן להשוותה - קרי, להכלילה - לשום דבר אחר.
מול מגמה זו בולטים מאוד אלה שאינם נכללים בחלוקת הטובין של התרבות העכשווית - אלה שמסרבים להתענג באופן הזהה למה שמקובל בין אלה שמכוונים את העונג האוניברסלי; אלה שהדת משמשת עבורם אמצעי לוויסות ההתענגות; או, להבדיל, מתמכרים שונים (דוגמת הנרקומנים) שמתעקשים להתענג באופן מתריס והרסני. יוצאי הדופן מגלמים את העובדה שהניסיון להכיל את הכול, או להכליל באופן מלא, היא מגמה בלתי אפשרית; בכל ניסיון של הפעלת לוגיקה של "הכול" יהיו סימפטומים שיעידו שזה הבלתי אפשרי. לרוב יהיו סימפטומים אלה בגדר שארית שתגלם את אי-הנחת בתרבות. חשוב להבין שאי-הנחת היא תוצר מבני - ולכן הכרחי - של כל השתלטות של מבנה על שיח ופעולה.
הניסיון של המדע לשתף פעולה עם הניסיון לאיחוד העונג האנושי יצר דחייה של הסובייקט, והטכניקה הזאת אינה מצליחה לנהל משא ומתן עם מה שנשאר כשארית. המרחב הליבידונלי שלו נמחק ונשאר כסימפטום.
בתקופתנו ניתן לראות שהפתרון לאי-נחת הוא הבידול. ישנם תהליכי הרחבה של בידול. הבידול מופעל על ידי הפרדה מרחבית, מצב שבו כל אחד נמצא במקום אחר. כך, בציריך הגדירו עבור הנרקומנים מקום שבו הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. כמו כן ניתן לומר על ראש העיר של ניו יורק, שפינה את העיר מחסרי בית, שעשה פעולה של בידול בקביעתו למי מותר להיות והיכן. פעולה קיצונית ואכזרית במיוחד של הבדלה התרחשה במחנות הריכוז.
יש לזכור שבידול מופעל לפעמים מתוך בחירה – ניסיון האליטה ליצור תנאים של שלווה. זה מה שנעשה בקנטרי קלאב, שרק מי שחבר בו יכול להיות שייך; כך גם בפארקים לאומיים; בשמורות אינדיאנים בארצות הברית וכיוצא באלה. חשוב לזכור שבידול הוא דרך לטפל במה שאי אפשר לסבול. למעשה, כל שיח הוא סידור מסוים של עונג (בהנחה שכל הבנייה תרבותית בבסיסה מתמרנת את נתיבי העונג), וככזה הוא מקור לבידול. כל שיח קולט יחידים בסדר שלו. לכן אין זה מפתיע שבין שיחים יהיו מריבות, פולמוס וחוסר סובלנות. במריבות הללו רואים היטב גם את גילויי הגזענות. הגזענות קיימת כי הדבר שקשה ביותר לסבול הוא צורת ההתענגות של האחר. העונג של האחר בדרך כלל דוחה. הגזענות מוגדרת על ידי לאקאן כאותו בלתי נסבל בהתענגות של האחר.

השאלה העולה לאור דברים אלה היא אם יש ויכוח בין שמות אב שונים שמביאה למלחמת תרבות, או שאנו חיים במציאות שבה התרבות אינה מתנהלת על פי חוקי שם האב, שניווטו את העולם עד כה. הזוועה שיוצרים המלחמה והטרור הם אפקט של מצב זה. שהרי ניתן לומר שבעולם שבו כבר לא קיימות מספר מעצמות שנאבקות על שליטה, יש הרבה מן הציניות בדיבור על תחרות לפי כללי שוק. ציניות זו אינה חלק ממה שנכלל ככלי ניווט של מסמן שם האב.
אותו מרחב ליבידינלי שמהווה ייצוג של משאלה הטומנת בחובה התענגות, הינו רלוונטי גם לדיון בסוגיה המרכזית השנייה בדיוננו ובניסיון לתת מענה לשאלה "מה קורה לנו?". תיאורטית הדבר מתקשר לדיון בסוגיית הפער בין "אמת לידע". הכוונה היא לידע הלא-מודע, שעליו עמדנו במבוא.
מדובר בסוגיית הפער שבין האמת לידע אקטואלי ביחס לסוגיית ההפתעה, האכזבה והמבוכה שעליה העידו רבים מהאזרחים הישראלים היהודים. גם אלה שהסכימו עם הניתוח של פרופ' לייבוביץ' המנוח או עם אנשי שמאל אחרים לגבי מה שעשוי לקרות כתוצאה של הכיבוש עומדים משתאים מול השתלשלות האירועים הנוכחית. גם אלה שהתריעו על היחס המפלה כלפי האוכלוסייה הערבית ועל הבעיה המבנית הבעייתית של אזרחי ישראל הערבים עומדים משתאים מול ההתפרעויות שהיו בחודש אוקטובר של שנת 2000.

במאמר "הקורקבן החשוף של השר" מספר גבריאל דהאן על ראיון עם שר ששמע ברדיו. השר אמר שבנוגע לרצח ראש הממשלה הכתובת הייתה על הקיר ושסכנת ההתנקשות בפוליטיקאים או במנהיגים עדיין ממשית, כולל לגביו אישית. המראיינת שאלה אותו אם הוא ממגן את עצמו, ובתשובה לשאלתה הוא מראה לה את "קורקבנו החשוף"
בסוגיה זו מופיע מפגש בין המצופה לבין הבלתי מצופה. הפער בין "הניסיון לרצח" לבין הרצח כאקט יוצר אפקט של תדהמה. המפגש בין הממשי לבין המבנה מגלה את הדיאלקטיקה שיש בתוך המשאלה של הסובייקט השסוע. הווה אומר, הוא מגלה לנו משהו על תשוקה לא-מודעת של הסובייקט. הקריאות לאחדות, פולחן האבל והבהלה - כל אלה הם ניסיונות לאקטים של אחדות, אולי אחדות מול אי האחידות של הסובייקט, נוכח המשאלה הלא-מודעת. ייתכן שמה שאנו לא מאמינים בו קשור לסוג של התענגות על המוות והפולחן שמסביבו. ניתן לראות כאן שהיחס לידע הוא בעייתי: הסובייקט - למרות הידע שברשותו - אינו מאמין, ואי האמונה מובילה למעשה הכשל או המחדל. הדבר שבו לא מאמינים כלול במשאלה, ולא באמת.

השילוב של ה"לא להאמין" מחד גיסא והאטימות לאחר שמתפתחת לצד כלכלת השוק הברוטלית מאידך גיסא קשורים לדבר מה שקורה לנו כאן בסיטואציה הייחודית שלנו.

לקריאה נוספת
קולט סולר, "על הבידול", פולמוס, כתב עת פסיכואנליטי, חוברת 9, 1997 עמ' 33-38 (תרגום המאמר מספרדית – מרסלה ברוסקי).

גבריאל דהאן, "הקורקבן החשוף של השר המרואיין", פולמוס, כתב עת פסיכואנליטי, חוברת 7, 1996, עמ' 49-51 .

מרסלה ברוסקי, "על אי-הנחת בתרבות", פולמוס, כתב עת פסיכואנליטי, חוברת 9, עמ' 5-7, 1997.

קולט סולר, "ההיסטריה בנאום המדע", פסיכואנליזה, כתב עת של GIEP ,1993, עמ' 35-43 (תרגום מצרפתית גיל כרוז).


Site Created By Igal Baum Studio