פרסומים


הטראומה הארגונית

יעל דובר

השריפה בכרמל הותירה אחריה שכול בקרב משפחות הנספים, צלקות בגופם של הפצועים, אדמה ויערות חרוכים ובעלי חיים שרופים. מי שיוסיפו לשאת את המחיר הנפשי הקשה של מחדל השריפה הם הכבאים שנלחמו בידיים חשופות באש האימתנית שכילתה כל חלקה טובה בנופים וביישובים אותם הכירו.

הנזקים הנפשיים והטראומתיים שהותירה הדליקה אחריה ימשיכו לדגור בנפשותיהם של הפגועים גם עוד עשרות שנים, אחרי שהכרמל יפרח שוב ובעלי החיים יחזרו לחיות בו.
מעטים הם האירועים, כמו הדליקה בכרמל, המותירים את העובד חסר אונים במהלך תפקידם. בדרך כלל מדובר בנסיבות ובגורמים שאינם תלויים בתפקודו של הפרט. התגובה המאפיינת התמודדות עם טראומה במהלך תפקיד היא בדרך כלל שתיקה.

במהלך האינתיפאדה השנייה ליווינו את נהגי אגד שהתמודדו ונחשפו לפיגועי תופת מדי יום. התחושה בקרב העובדים והמנהלים היתה של חוסר אונים מוחלט. כמו נוסעי התחבורה הציבורית כך גם הנהגים הרגישו שהם חיים ברולטה רוסית ולא ברור מי יזכה לשוב לביתו אחרי יום עבודה ומי לא. ההתמודדות הנפשית עם הטראומה, עם החשיפה לפיגועים ולמראות הקשים, עם התחושה ש"בפעם הבא זה יכול להיות אני" – היתה התמודדות שבשתיקה.

כמו נהגי אגד, כך גם הכבאים, הם לא היססו לצאת לשיגרת עבודתם ולהתמודד עם הסכנות. יחד עם זאת נראה שבנוסף לצלקות של אובדן העמיתים לעבודה לצד הטראומה של סכנת החיים, מתווספת אצל הכבאים טראומה נוספת: התחושה שהם הופקרו להתמודד מול איום ללא כלים מתאימים. מערך מכבי האש, כך התברר במהלך אסון השריפה ומדו"ח מבקר המדינה שפורסם, היה ללא תשתיות מותאמות להיקף האחריות. הכבאים חשים שחוקים ומתוסכלים בעיקר בגלל שלא קיבלו כלים לביצוע משימתם.

בהתמודדות שלנו מול נהגי אגד האתגר הגדול היה לשבור את מחסום השתיקה. המחסום הזה חצה את כל הדרגים בחברה, החל מהנהג ועד למנהלים הבכירים. כולם חשבו על זה אבל אף אחד לא העז לדבר על זה. דיברנו על אפשרויות נוספות להתמודד עם הטראומה מלבד השתיקה, דיברנו על המצב ובכך בנינו מערך של שגרת חירום שכלל התייחסויות לפאן האישי, הארגוני, הלוגיסטי, הטכני והנפשי. המערך עבד בכמה מעגלים: תחילה המעגל הראשון – נפגעי האירוע, המעגל השני- העדים לאירוע, המעגל השלישי - החברים לעבודה והמשפחה.

במערך כיבוי האש נראה שיש מעגל נוסף: מעגל הייאוש. הייאוש מהמצב הבלתי אפשרי מבחינת המשאבים וחוסר היכולת להתארגן על מנת לתת מענה שיתאים לגודל הצרכים. הייאוש מכך שהמדינה שלחה את הכבאים למלחמה ללא תחמושת מתאימה. ייאוש שהחל עוד הרבה לפני שפרצו הלהבות בכרמל, ייאוש שכלל השלמה עם המצב. ההשלכות של הייאוש על הארגון ועובדיו הן טראומתיות לא פחות מהשריפה עצמה. הן פוגעות בכבאים אבל תחושת התסכול, הייאוש והפגיעה הנפשית הולכת ומתעצמת ככל שמטפסים בסולם דרגות הארגון.

ככל שהמנהל במערך כיבוי האש הוא בכיר יותר תחושת חוסר האונים גדלה יותר. הטראומה נובעת מכך שמנהלים חשופים לתמונה הרחבה הרבה יותר מעובדי הקו. הם ראו עוד לפני האסון תמונה מלאה יותר של המחדל וחשו חוסר אונים מולו. הם אלה ששלחו את הכבאים אל הלהבות בידיעה שאין להם את הציוד המתאים להתמודד עם האש. הם חשים גם בכישלון ניהולי בכך שלא הצליחו לשכנע בנחיצות הציוד. אחריות זו הולכת וגדלה ככל שמעמדו של המנהל בכיר יותר.

באגד הצליחו להפוך את הטראומה הארגונית למזור. באמצעות האירועים הטראומתיים למדנו שאנחנו צריכים לחזק את התקשורת הפנים ארגונית אבל לא פחות חשוב – גם את התקשורת החוץ ארגונית. מאז האינתיפאדה הארגון משקיע מאמצים רבים ביצירת קשרים חוץ ארגוניים זאת על מנת ליצור רשת תומכת ומתואמת. קשרים מול המשטרה במטרה להתמודד נכון ומהר יותר עם פיגועים חבלניים ומניעתם, עם העירייה במטרה ליצור קשר עם הקהילות השונות החיות במרקם החשוף לאירועים החבלניים ומול הממשלה במטרה ליצור מעטפת הגנה לנוסעים ולנהגים.

דווקא הטראומה הארגונית שחווה מערך כיבוי האש יכול להיות זה שיעודד את הארגון ליצור קשרים והתקשרויות עם ארגונים אחרים, קשרים שיכולים להיות חלק מהפתרון למשבר.

הכותבת היא יועצת ארגונית ופסיכותרפיסטית, מנהלת-שותפה בייעוץ ארגוני, הנחיית קבוצות ופסיכותרפיה "מבט מן הצד"

 


Site Created By Igal Baum Studio