פרסומים


השיח הארגוני נוכח המצב

יעל דובר

על התיאוריה שביסוד הפעולה המקצועית

להלן תוצג עבודה ייעוצית המתקיימת בארגון המתמודד עם היבטים שונים של המצב הביטחוני הנוכחי, לרבות אירועי טרור, אסונות ופגיעות חוזרות ונשנות.

ביסוד מאמר זה כמה הנחות:

  • למצב הביטחוני והחברתי של איום חוזר ונשנה על הגוף יש אפקט גם על הנפש וגם על העבודה, וחיוני להתייחס אליו.
  • התמודדות טובה תאפשר את העברת הדברים למישור של שיח ארגוני.
  • האתגר הוא לפעול נגד נטייה להתרגלות יתר למצב, שיש בה אפקט מקהה ואף מרדים, ועם זאת – לאפשר את העבודה הנדרשת.

כמבוא לדיון בנושא אשתמש במושגים תיאורטיים פסיכואנליטיים לאקאנייניים. מושגים אלה מכוונים לסייע בהבהרת הרעיונות. עקב מורכבות התיאוריה ומושגיה אקדים ואבהיר מספר מושגי מפתח.

נקודת המוצא של לאקאן היא קביעה כי השפה משמשת כמתווכת בין המציאות לבין חוויית האדם. הליכה זו אל מעבר ללינגוויסטיקה היא עצם הקביעה כי מתן שם או מילה לאירוע חיצוני יוצר פער שאינו ניתן לגישור בין האירוע לבין השם שניתן לאותו אירוע. כלומר, נוצר פער בין המציאות כמות שהיא ובין החוויה של המציאות דרך השפה. לשון אחר: השפה שונה מהמציאות הפנימית או החיצונית, ולכן עצם השימוש בה יוצר ניכור בין האדם לעולם.

שיאו של הניכור מתרחש בהסמלה של העצמי במילה "אני". המושג "אני" ניצב כמסמל את סך החוויות המגדירות את הסובייקט. כאשר הסובייקט בא לידי ביטוי במילה "אני", מודחקת מהותו אל הלא מודע.

הטענה השנייה של לאקאן היא כי מבנה הלא מודע אנלוגי למבנה השפה. הרעיונות בהקשר זה לקוחים מתחום הלינגוויסטיקה – מסאסור וג'קובסון, שעל פיהם היחידה הקטנה של השפה היא הסימן. הסימן הוא אות או מילה היוצרים קשר בין המסומן (המושג, האובייקט או היבט מסוים של המציאות) לבין המסמן (מילה, אות, הברה). אם כך, השפה בנויה מסימנים המסמנים את המציאות. לדעת סאסור המסמנים הם בדרך כלל סמלים שרירותיים. כך, למשל, אין קשר בין המילה אחות או אח ובין היחס המשפחתי. לאקאן מגלגל רעיון זה עד לקצה, וטוען כי השפה היא מערכת סימנים שאינם תלויים בעולם האובייקטים, ולכן השפה היא זו היוצרת את עולם האובייקטים ולא רק משקפת אותו.

היבט נוסף של דמיון בין השפה לבין הלא מודע קשור למבנה המשפט. המשפט בנוי משרשרת מלים הקשורות זו בזו; כל מילה בו מקבלת את משמעותה על פי מקומה במשפט ועל פי הקשרה לחברתה, ולא מן האובייקט שאותו היא מייצגת.

הטענה השלישית של לאקאן מתייחסת לאופן גילוי האמת של הלא מודע. הלא מודע משתקף דרך השיח המילולי. כל פער, כל פגם ברציפות, כל טעות, כל פליטת פה וכל שכחה הם סימנים לפעילותו של הלא מודע.

המניע העיקרי להתנהגות היא חוויית הכמיהה, או הערגה, לזיקה אל האם – ערגה הנולדת מחסר או מהיעדר. תחושת ההיעדר היא תחושה של פגימות פנימית שמקורה בחוויית הפרידה בעת הלידה. הפרידה שעם הלידה מולידה את ההיעדר של השלמות בקשר הסימביוטי, ובעקבות זאת את הכמיהה לשלמות דמיונית. כמיהה זו היא לב לבה של ההוויה האנושית. הילד – כמבוגר – חותר להגשים את הערגה לשלמות הסימביוטית בעזרת מסמנים (מילים ואובייקטים) תחליפיים. אולם כל מסמן מרחיק אותו עוד יותר ממושא כמיהתו. הכמיהה אל האם מתורגמת לשפה מילולית, ופיענוח שרשרת המסמנים מוביל את הכמיהה וההיעדר הבסיסיים.

הסובייקט בורא לעצמו עולם דמיוני, מכניס משמעויות סובייקטיביות שלו למסמנים בהתאם לתשוקה פרטיקולרית, תוך שהוא ממציא מסגרות, סיפורים, הזדהויות וסמלים על מנת למקם את עצמו נוכח הסדר הסמלי. הסדר הסמלי מאפשר לו לארגן את עולמו, לייצג את עצמו דרך תהליכי הסמלה, ולהגן על עצמו בעזרת מנגנוני הגנה. ההדחקה, הסובלימציה, האידיאליזציה וההתקה הן כולם מנגנונים שהאדם הנירוטי משתמש בהם כאשר הוא ניצב אל מול ממשות מעיקה או מאיימת. המשמעויות השונות והיכולת להסמלה של אירועים מאפשרות לסובייקט לתעל את הדחפים שלו באופן שהוא יוכל לשאת את עוצמתם ואת ממשותם, ואף לקבל סיפוק מהם, אם כי בדרך כלל זהו סיפוק חלקי בלבד. הדחף מייצג באופן הקרוב ביותר את העולם הממשי – זה שמחוץ לסדר הסמלי.

היות הסובייקט מסוגל לבטא את עצמו רק דרך השפה – זו המסרסת כל ביטוי ישיר של הדברים – מציבה אותו אל מול חסר בסיסי וקיומי, והוא מנסה למצוא דרכים שונות למלא את החסר הזה. חסר זה דומה במבנה שלו לחסר הבסיסי של המשולש האדיפלי.

במשולש האדיפלי ישנם האם, הילד והאב, כאשר האב בעצם קיומו מפריע לסימביוזה הפוטנציאלית שבין הילד לאמו. האב מייצג איסור לגבי הסימביוזה. הוא גם מייצג את העובדה שהילד הוא לא הכול עבור האם.

הפנמת איסור זה ויצירת החסר והמרחק הן מה שלאקאן מכנה "המטאפורה האבהית". המטאפורה האבהית מייצגת חוק המכונן חסר ומייצג איסור, והיא מכניסה את הקשר של הילד לאם אל הסדר הסמלי. קבלת המטאפורה האבהית באמצעות הדחקה מאפשרת את קיומו של הלא מודע בתוך הסדר הסמלי.

מול האיסור מייצר הילד הזדהות. הילד מזדהה עם האב כתחליף למה שנאסר עליו. ההזדהות מכניסה משמעות לאיסור. פרויד מלמד שבעצם כל הזדהות של האדם היא הזדהות לתחליף ראשוני שנאסר, ולכן ההזדהות היא תמיד אמביוולנטית.

במהלך חייו הסובייקט יוצר משמעויות שונות, המאפשרות לו להמציא את עצמו ואת סיפורו בעולם הסמלי, בעולם של התרבות. המטאפורה האבהית, הנקראת מסמן שם האב, היא המסמן שמאפשר לתת משמעות למסמנים הסמוכים, ובעקבותיהם גם לאירועים הסמוכים.

המאמץ של הסובייקט הוא לבטא את הפן הייחודי והפרטיקולרי שלו, למרות היותו כולו נתון לאוניברסליות של השפה ושל הסדר הסמלי. מכיוון שהנירוטי נמצא תמיד מול המבנה, הסדר, החוקים, המגמה להזדהות, שמבטאים בעוצמה את היסוד האוניברסלי בתרבות, הוא נמצא תמיד בסכנה של מחיקת קיומו כיחידאי, כפרטיקולרי, כסובייקט שאינו תוצר של השוואה או ייצוג של כלל אלא הינו ייחודי.

על המצב הנוכחי

לקונפליקט הבין-קבוצתי בישראל יש הייחודיות הנסיבתית וההיסטורית, אך חשוב להיות ערים לעובדה שכל המעורבים בו הם תוצר של שיח, ובתוקף זאת הם בגדר תוצאה של מבנה שבו המציאות מתרחשת ומתנהלת.

בעבר ההבדלים בין המגדרים, המעמדות והתרבויות נחשבו לגיטימיים ומוכרים (כמו בדוגמה של הקסטות בהודו). הדבר אפשר את החיים המשותפים של אנשים שהיו להם שיוכים שונים. יחד עם הדגשת ההבדלים היה גם ציות שכיח לחוק הקובע – שבהתאם למינוח הלאקאנייני הוא "מסמן שם האב" – ציות למסמן שמנווט ומאפשר סדר חברתי זורם.

המודרניות, הקושרת את עצמה למדע, דוחפת לכיוון של אוניברסליזציה, קרי להפעלה של הכללה הולכת וגוברת: ככל שניתן להחיל נוסחה עבור נכללים רבים יותר, הממצא נחשב ליותר מדעי. המובן החברתי של המגמה הזאת הוא "חיסול ההבדלים" במישורים השונים וברבדים השונים. הניסיון הזה מנסה לגעת בהבדלים ובחיסולם גם ברמה של העונג – אותו עונג שהוא כל כך פרטיקולרי אצל כל סובייקט. התוצר של מגמה זו של האוניברסליזציה, שניתן לכנותה מדעית, הוא הפחתה והאחדה של צורות ההתענגות של התרבות.

אותו מדע שחצוי על-ידי השיח הקפיטליסטי – המעודד גם הוא, באמצעות השוק, את ההאחדה – צובר עוצמה ומשתלט על התהליכים. בעקבות פרויד אנו יודעים כבר שתרבות היא ניסיון של בני אדם להגן על עצמם. הם עושים זאת תוך ויסות היחסים ביניהם ותוך פיתוח תחליפים לדחף ההתענגותי הראשוני. הוויסות והחוקים האלה, שאותם כינה לאקאן "מסמני אדון", ארגנו את ההתענגות בנתיבים שונים. התרבות שאליה מכוון המדע החלה את משבר מסמן האדון. היא החלה את המשבר במסמן היחיד והמאחד וחוללה פירוק. מה שקובע הוא תרבות שהאידיאלים שלה נעשים תועלתניים יותר ויותר. ההתחייבות היא לתמרון האמצעים הכלכליים במסגרת שוק; וכך אנו מוצאים עצמנו בעולם של אנשים שבו כולם חיים כמו האחרים (אותם בתים, אותם רהיטים, אותם מותגים וכדומה). אין זה מקרה שהפסיכואנליזה צמחה לאחר הופעת המדע. הסימפטומים של הפציינטים של פרויד היו סימפטומים שנוצרו עקב מחיקתו ההולכת וגוברת של הסובייקט, תוך כדי נוכחות גוברת והולכת של המגמה לאוניברסליות בארגון הסדר החברתי.

ככל שהשיח יותר אוניברסלי נמחקת כוליותו של הסובייקט, וזאת משום שהסובייקט מתקיים בעיקר בצמתים רגעיים, בשסעים של השיח האוניברסלי. התממשות הסובייקט היא ברגעים שבהם הוא נוכח בפעולה שלא ניתן להשוותה לשום דבר אחר.

מול מגמה זו בולטים מאוד אלה שאינם נכללים בחלוקת הטובין של התרבות העכשווית: אלה שמסרבים להתענג באופן הזהה למה שמקובל בין אלה שמכוונים את העונג האוניברסלי; למשל, אלה שהדת משמשת עבורם אמצעי לוויסות ההתענגות; או, להבדיל, מתמכרים שונים (דוגמת הנרקומנים), שמתעקשים להתענג באופן מתריס והרסני. הניסיון לאיחוד העונג האנושי יצר דחייה של הסובייקט, ויש קושי לנהל משא ומתן עם מה שנשאר כשארית. המרחב הליבידונלי של הסובייקט נמחק ונותר כסימפטום. יוצאי הדופן מגלמים את העובדה שהניסיון להכיל את הכול, או להכליל באופן מלא, הוא מגמה בלתי אפשרית. בכל ניסיון של הפעלת לוגיקה של "הכול" יהיו סימפטומים שיעידו שזה בלתי אפשרי. לרוב יהיו סימפטומים אלה בגדר שארית שתגלם את אי הנחת בתרבות. אי הנחת היא תוצר מבני – ולכן הכרחי – של כל השתלטות של מבנה על שיח ועל פעולה.

בתקופתנו ניתן לראות שהפתרון לאי הנחת הוא הבידול. הבידול מופעל על-ידי הפרדה מרחבית, מצב שבו כל אחד נמצא במקום אחר. כך, בציריך הגדירו עבור הנרקומנים מקום שבו הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. גם על ראש העיר של ניו יורק, שפינה את העיר ממחוסרי בית, ניתן לומר שעשה פעולה של בידול, בכך שקבע למי מותר להיות והיכן.

יש לזכור שבידול מופעל לפעמים מתוך בחירה, מה שמשקף את ניסיון האליטה ליצור תנאים של שלווה. זה מה שנעשה בקנטרי קלאב, שרק מי שחבר בו יכול להיות שייך; כך גם בפארקים לאומיים, בשמורות אינדיאנים בארצות הברית וכיוצא באלה. בידול הוא דרך לטפל במה שאי אפשר לסבול. למעשה, כל שיח הוא סידור מסוים של עונג (בהנחה שכל הבניה תרבותית מתמרנת את נתיבי העונג), וככזה הוא מקור לבידול. כל שיח קולט יחידים בסדר משלו. לכן אין זה מפתיע שבין שיחים שונים מתעוררות מריבות, וקיימים פולמוס וחוסר סובלנות. במריבות הללו רואים היטב גם את גילויי הגזענות. הגזענות קיימת כי הדבר שקשה ביותר לסבול הוא צורת ההתענגות של האחר. העונג של האחר בדרך כלל דוחה. הגזענות מוגדרת על-ידי לאקאן כמה שבלתי נסבל בהתענגות של האחר.

השאלה העולה לאור דברים אלה היא: האם יש ויכוח בין שמות אב שונים, שמביא למלחמת תרבות, או שאנו חיים במציאות שבה התרבות אינה מתנהלת על פי חוקי שם האב, שניווטו את העולם עד כה? הזוועה שיוצרים המלחמה והטרור הם אפקט של מצב זה, שהרי ניתן לומר שבעולם שכבר לא קיימות בו מספר מעצמות שנאבקות על שליטה יש הרבה מן הציניות בדיבור על תחרות לפי כללי שוק. ציניות זו אינה חלק ממה שנכלל ככלי ניווט של מסמן שם האב.

על הניסיון הקונקרטי בארגון

להלן מתוארת עבודה שלי עם ארגון שירותי המשלב עבודת מטה ופרישת שטח, ופועלים בו עובדים יהודים וערבים גם יחד. הארגון מגלה מחויבות לעובדיו, וטיפח מערך מרשים של ייעוץ, רווחה תומכת וטיפול בפרט.

יש קושי רב לפעול בצוות מקצועי בארגון שירותי בימים טרופים אלה, שבהם כמעט מדי יום מתפוצצות פצצות אנושיות בדרכים ובערים. כיועצת אני תובעת מעצמי להגיב על המתרחש. בשלב הראשוני התביעה הייתה יותר מעצמי מאשר מהסביבה. מהסביבה לא חשתי תביעה לפעול בהקשר זה. הדבר מפתיע כיוון שמדובר בארגון המעסיק עובדים שנמצאים בחזית האירועים, לרבות האפשרות להיפגע או למות. בשיח הארגוני הייתה התייחסות למצב, לפחדים ובעיקר לחוסר האונים ביכולת להשפיע על מידת הביטחון של העובד. נראה היה שנוכח המצב כל אחד מתכנס בבדידות של הפחד שלו ובתחושת חוסר האונים. מדי פעם הופרעה ההתכנסות על-ידי פנייה מבוהלת של בני משפחה לדרג הממונה לשנות את שיבוץ העבודה שלהם, על מנת להקטין את הסיכון. פניות אלה הופנו אלי או אל עמיתה שלי לצורך הערכה והמלצה.

ככל ששגרה זו נמשכה גברה המועקה שלי והמחשבה שאסור להתרגל, שעלי למצוא דרכים שיאפשרו להחזיק את הארגון בערנות כלפי הסכנות שעמן הוא מתמודד.

איך מעוררים מודעות לצורך לפעול?

חודשים ספורים לאחר שהתחלתי לעבוד עם הארגון דחפתי ליישום של נוהל לגבי אופן טיפול בעובד לאחר אירוע חירום. זאת לאחר שמדי פעם הופנו אלי עובדים לשיחה לאחר שהיו מעורבים בתאונה או בפיגוע, והבנתי שהפנייה אלי תלויה ביוזמת העובד ואינה תביעה סדירה של המערכת כחלק מטיפול שיטתי בעובד. הופתעתי לגלות שהמערכת אינה נדרכת לבדוק מצב נפשי של עובד לאחר מעורבותו באירוע ביטחוני, ומסתמכת על התחושה האישית שלו. מהמפגשים עם עובדים שכן פנו לסיוע הסתבר שלעתים קרובות היה פער בין ההערכה שלהם לגבי כשירותם לעבוד לבין מה שקרה בפועל, בין הדמיון על החוויה באמצעות השפה לעומת המפגש עם הממשי שלא ניתן לעכלו בשפה.

לאור האמור לעיל הצעתי להנהלת הארגון לקבוע נוהל של מפגש עם איש מקצוע טיפולי כחלק משגרת הדברים שעובד צריך לעבור לאחר מעורבותו באירוע. בקשתי נענתה די בקלות, אך ארך עוד זמן מה עד שהוטמע הנוהל.

במפגשים אלה התוודעתי לפחדים נוספים של עובדים הקשורים במציאות שלאחר האירוע. לדוגמה, פחד לחקור אירוע תאונה כאשר היא התרחשה בשטחים שמעבר לקו הירוק. המחויבות של העובד המעורב ושל אנשי הביטוח של הארגון במצב כזה היא לחזור לתחנת המשטרה המקומית להמשך חקירה. עליהם להגיע לחקירה זו באופן עצמאי, כי לארגון אין רכב ממוגן לצרכים האלה. סוגיות אלה הניעו אותי לעורר את תשומת לב ההנהלה למצב, דבר שהתגלה כמורכב וכרגיש בהיבט של תיאום וחלוקת אחריות בין מחלקות שונות בארגון, וגם העלה רגישות וחשדנות לגבי הכוונות הנסתרות העומדות מאחורי העלאת הנושא. עמדה זו עיכבה את קידום הטיפול בנושא, שהינו מורכב כשלעצמו.

בדיון שהתנהל במהלך ישיבה שגרתית הנערכת אחת לחודשיים לערך, כאשר שאל הממונה הבכיר אם יש סוגיות נוספות הדורשות בירור, הצעתי לגבש צוות חשיבה לגבי אופני התמודדות אפשריים עם המצב, לרבות ליווי הארגון ועובדיו במשימות השוטפות בתקופה ביטחונית קשה זו. הממונה הבכיר ביקש ממנהל רלוונטי בארגון וממני להציע את הרכב הפורום. מעבר להתארגנות לחשיבה וליווי של העובדים בשטח היה לי חשוב להכניס את 'שם האב' למרחב, את המסר שיש כיוון גם למול מציאות כה בוטה וממשית.

לצוות החשיבה הוזמנו המנהל הבכיר בארגון, קצין הביטחון, אנשי המקצוע המכוונים לטיפול בפרט וכן שני נציגים מבין מנהלי השטח של הארגון.

יצאתי מתוסכלת מהדיון. הממונה הבכיר בחר להתמקד בדבריהם של נציגי מנהלי השטח של הארגון (וזאת בהתאם לתפיסתו המדגישה את מרכזיותם של מנהלי השטח בקבלת החלטות), ולהערכתי היו אלה שבויים בקונספציה של פחד. הוא חשש שאם תינתן לעובדים במה להתייחסות אל החרדות והפחדים, יתווספו למעגל החוששים עובדים נוספים; וכפי שנאמר בדיון: "אל תכניסו לאלה שלא מפחדים רעיונות של פחד".

לדעתי עמדה זאת מקורה בהכחשה של גודל הנטל והמשא במשימות העובדים, במשאלה בלתי ריאלית שישנם אלה הנמצאים מחוץ למעגל הפחד ובחוסר אמונה שניתן לסייע להפחתת או להרגעת הפחדים של אלה המבטאים את חששם.

הבנתי שצריכה להיעשות במקביל עבודה עם המנהלים על סוגיות אלה, על מנת שיהיו מסוגלים לתת לגיטימציה לביטוי הרגשות של העובדים שלהם.

הצעד הראשון שיצא לפועל כתוצאה מכינון הפורום היה ארגון ביקור ביחידות השדה של הממונה הבכיר וצוות אנשי מקצוע בעלי אוריינטציה טיפולית. תואמו מפגשים עם שבע יחידות. קצין הביטחון היה אמור להיות בין המבקרים, אך עקב אזעקות מהשטח הוא לא נכח בסיור ספציפי זה. ניתן גם לפענח את ההיעדרות למרות הסיבה הטיפוסית לפרופיל התפקיד כביטוי ל'לא מודע' של המקום הכמעט בלתי אפשרי של קב"ט בתקופה כזו.

במפגשים הושם דגש על הערנות שיש לגלות לגבי המעגלים הנלווים לאלה המעורבים ישירות בפיגועים. ההנחה הייתה שכיוון שבאופן טבעי מתקיים טיפול בנפגעים הישירים, יש לאתר גם את המעורבים הפריפריאליים. נושא זה נדון גם במישור האופרטיבי, וכלל מחשבה על האנשים שיש להפעיל מצוות היחידה לאיתור עובדים ובני משפחה הזקוקים לסיוע ולתמיכה נפשית.

הדיבור על אופני ההתמודדות והכלת המצב כלל הצעות בשני מישורים. האחד במישור היום-יומי – בליווי האירועים, והאחר במישור העשוי להתבטא בערבי מידע, תשומת לב למשפחות העובדים ולמצוקות שלהם, השתתפות של דרג ממונה בשיבוץ לעבודה לאחר האירוע, הענקת תשומת לב לגילויים ראויים לשבח של התמודדות עובדים, העברת סדנה של קצין הביטחון באשר לאופני התמודדות מומלצים במצבי אירוע, ביקורים תכופים של בעלי תפקידים ומנהלי מטה ועוד. במושגי התיאוריה ניסיתי לנטב את המפגש עם הממשות האכזרית וגילגולי הדחף הבוטה למרחב מאורגן, עם מסר של הסמכות שמסמיל את ההתרחשות ובכך מנסה להרחיק את העוצמה של ההתחככות בממשי.

כמו כן הועלתה סוגיית העובדים הערבים, המגלמים מחד גיסא את המורכבות והאיום כלפי העובדים היהודים ומאידך גיסא מהווים קבוצה עם מאפיינים ייחודיים במישור של הקשיים והחרדות המתלוות אל המשימות היומיות. סוגיה זו הועלתה ברוב המקרים על-ידי הממונה הבכיר או על ידי.

הרעיונות על האופן שבו יש לנהוג, הדיבור על הפחדים והמורכבות ומתן הבמה לנושא – כל אלה עלו ביוזמת הצוות המבקר.

ניתן היה לראות כיצד מביקור לביקור הממונה הבכיר משכלל את אופן הצגת הנושא ומעלה בדבריו היבטים שהועלו בתחילה על-ידי שאר הצוות המבקר.

מנהלי השדה היו קשובים, תרמו דוגמה מהשטח, סייעו בחשיבה על אופרטיביות, אך ביטאו חשש גדול מהעובדה שמתן במה לביטויי חששות ופחדים יציף את הנושא באופן שלא ניתן יהיה להשתלט עליו, שיעורר פחדים שאינם קיימים ושהנזק יגבר על התועלת. ניתן ליצור רצף תגובות של מנהלי השדה:

  • הכחשה לגבי הצורך לגבש תוכנית התמודדות למצב החירום, כיוון שההתמודדות הנוכחית נותנת מענה לצרכים ולא נראית על פני השטח מצוקה כלשהי.
  • הימנעות מלגעת בנושא עקב התחושה שלא ניתן לשנות את המצב הקיים ושלא ניתן להפחית את עוצמת החרדה. לגישתם, במצב שאין יכולת השפעה עדיף לא לעורר ציפיות העשויות להעצים את תחושת חוסר האונים.
  • הירתמות לפעילות הסניפית בנוגע למצב, כחלק מההיערכות להתמודדות עם המצב.

לאחר הסיור היה קשה מאוד לרתום את המעורבים בפורום לדיון במסקנות ולהפקת לקחים. פורמלית נטען שהמסקנות ברורות ושיש לסייע ליחידות השטח לארגן ערבי ביטחון ובמקביל להפגין נוכחות בשטח בסמוך לאירועים ואחריהן. הרגשתי שאותה תחושת חוסר אונים באשר ליכולת להשפיע או להפחית פחד היא זו המעכבת או בולמת המשך של ליווי מסודר של הנושא במסגרת הצוות, ושכל הפעלת לחץ נוסף לליווי פורמלי לא תניב פירות.

נראה היה שכל אחד בשגרת הפעילות שלו שילב את תרומתו בניסיון לסייע להתמודד עם המצב. העובדת הסוציאלית החליטה להקפיד לרדת ליחידות השטח יום אחרי אירוע ולהיות נגישה לדיבור לא פורמלי עם העובדים. אני ניצלתי את מרחב העבודה עם צוותים שליוויתי לדיון בנושא ולמציאת פורמט לליווי הנושא המתאים להם. הממונה הבכיר העלה תביעה ספציפית מקצין הביטחון להשתמש בנאמני הביטחון הפועלים ביחידות השונות. מנהל המדור הרפואי גרס יצירה של קבוצות תמיכה נבדלות לעובדים היהודים, לנשותיהם, לעובדים הערבים ועוד.

תכנון ערבי ביטחון לשם התמודדות עם המצב

במסגרת ליווי צוות בחשיבה על ערב לעובדים, כחלק ממערך תמיכה להתמודדות עם מתחים הקשורים ב משימות עובדים באינתיפאדה, יזמתי דיבור על היבט נוסף – על כך ש20%- מהעובדים הם ערבים. העליתי מספר סוגיות שחשוב ללבן:

במסגרת ליווי צוות בחשיבה על ערב לעובדים, כחלק ממערך תמיכה להתמודדות עם מתחים הקשורים ב משימות עובדים באינתיפאדה, יזמתי דיבור על היבט נוסף – על כך ש20%- מהעובדים הם ערבים. העליתי מספר סוגיות שחשוב ללבן:

מה יקרה אם בפיגוע יהיה המפגע עובד מתוך הארגון? איך זה לעבוד עם עובדים שמבחינה פוטנציאלית הגיוני לפחד מהם? כיצד זה משפיע על יחסי העבודה?

הקשיים הייחודיים שיש לעובדים הערבים, כמו פחד מלינץ' כשהם נמצאים בתפקיד בסמוך לאירוע; הקושי לעמוד מול זעם אפשרי של הציבור, שיכול לראות מתג בגדיהם את זהותם.

שאלתי אם הם יודעים על הרוגים ונפגעים של האינתיפאדה ממשפחות העובדים הערבים וממכריהם. לאף אחד מהצוות, וגם למנהל, לא היה מושג על כך, והם הוסיפו שעד כה לא חשבו בכיוון זה.

הדיון מבחינה דינמית היה מאוד מפתיע, לא עקבי ולא קוהרנטי. מחד גיסא הייתה הכרה בעובדה שהם מפחדים מהרעיון שיהיה מפגע מבית, הכרה שנראה שרוב הזמן מודחקת. מבחינה רגשית הם אינם חשים פחד מהעובדים הערבים במגע היום-יומי. אך הם הדגישו את הבעייתיות כלפי הלקוחות כשהם פוגשים עובד ערבי בימים אלה. מאידך גיסא הם סיפרו עד כמה יחסי העבודה טובים, תיארו את ניסיונם לדאוג לעובדים הערבים ולהתחשב בצורכיהם.

גם באשר להכרה במצוקות הייחודיות של העובד הערבי היו בתגובה עירוב של "לא רוצים לדבר על זה", "לא מעניין אותנו", "לנו יש ההתמודדויות שלנו כיהודים", "שיגידו תודה על היחס הטוב", עם ניצוץ של ביטוי המזדהה עם המצב המורכב שלהם או מכיר בו, שהופיע מדי פעם. התנועה נעה בין הכרה קוגניטיבית במצב ובין התחברות לכעס ולתסכול.

במהלך הדיון התגבש מבנה של ערב ביטחון שתוכנן להיות מחולק לשלושה מרכיבים: הרצאת הקב"ט של הארגון שתכלול תיאור מצב, העלאת אפשרויות להתמודדות, הקרנת סרט בסוגיה; הרצאה של העובדת הסוציאלית שתעסוק בהתמודדות במצב של חירום – אירוע פיגוע, תוך התמקדות בתגובות אופייניות, ביכולת הזיהוי של מצוקות ובתגובה המועדפת למול נפגעים; והרצאה של איש ביטחון מכוחות הביטחון שתדון ברמה היותר אסטרטגית – איש חיצוני לארגון הנותן הרצאות בתחום זה. שוב הצגתי את השאלה אם הנהגים הערבים מוזמנים.

שאלה זו העלתה את רף העוצמות הרגשיות ששררו בחדר ועוררה כעס כלפי. הוטחו בפני האשמות על היותי בעלת עמדה, על שאני מכוונת להעדפות פוליטיות אישיות שלי וכיוצא באלה. היה לי מאוד קשה לחלץ את עצמי מהפינה שבה הם ניסו לשים אותי. חזרתי והבהרתי שאומנם אני בעלת עמדות פוליטיות, אך השאלות שאני מעלה נובעות מניסיוני ומידיעותי המקצועיות לגבי מצבי קונפליקט בין קבוצות וזהויות. הסברתי שבקבוצה הטרוגנית החולקת מטלות משותפות עדיף להכיר במתח ובמורכבות ולא להדחיק או להכחיש אותו, כיוון שהתעלמות מהמתח סביר להניח שתנפיק סימפטומים שיפריעו לתפקוד הארגון. במקרה הנוכחי סימפטום יכול להיות גם "מפגע מבית". במילים תיאורטיות הניסיון לפתור את הבעיות הפוטנציאליות בהאחדה של פרופיל העובד ובאוניברסליזציה של העובדים רק יחמיר את המצב וידחוף להתהוות סימפטומים שיבטאו את השארית המבטא את הייחודיות של כל קבוצה.

אין ספק שהעמדות המקצועיות שלי הן תוצר גם של ערכי כאדם, ובמובן זה גם כאזרח פוליטי. לא נראה לי שבתחום שלי ניתן להתחמק מאמירה מקצועית שהיא גם חברתית. אך התמרון בין דיבור מקצועי – מעמדה השומעת את הנועצים (את מה שנאמר ואת מה שלא נאמר), את הצרכים הרגשיים והארגוניים שלהם – ובין מה שמשתמע מכך מבחינה פוליטית הוא סבוך ועדין. במצב זה משימתי הייתה לשמר את המקום שלי כיועצת, על מנת לאפשר להם לדבר אתי, והמשימה הזו נתקלת באופן תמידי במשוכות שונות.

אם אחזור להחלטה שהייתה צריכה להתקבל (לגבי הזמנת העובדים הערבים לערב) – הועלו מספר אפשרויות. מידית נאמר שמזמינים את כולם, אך ההנחה היא שהם לא יגיעו ולכן לא תהיה בעיה. אני התעקשתי על כך שפתרון זה אינו מספק ושכדאי שישקלו אם הם רוצים להשקיע בהזמנת העובדים הערבים ולייחד דיבור למצב הייחודי שלהם. ההצעה שלי התבססה על המחשבה שאם מנהל היחידה ישקיע באופן אישי בהזמנתם הם יגיעו, ושנוכחותם תיתן הכרה סימבולית למורכבות המצב.

להערכתי המצב הרגשי שבו הם היו לא איפשר להם להתחבר להצעתי. באופן פורמלי הסכים עמי מנהל היחידה, אך בפועל לא עשה דבר בנידון. בימים שאחרי הפגישה, בסמוך לערב המתוכנן, ניסיתי להשפיע. עשיתי זאת באמצעות שיחות טלפון ועל-ידי גיוס ההנהלה לרעיון. התשובות שקיבלתי אמנם ביטאו הכרה ברעיון, אך בפועל אף אחד לא עשה דבר למימוש הרעיון. העובדת הסוציאלית, שאותה שיתפתי ברעיון כאשר שוחחנו על הרצאתה המתוכננת לערב, הביעה חשש מכיוון כזה. היא אמרה שהדבר עלול ללבות את הרוחות. היא סיפרה לי על קבוצה אחרת שאותה היא מנחה במהלך השנה, הכוללת ערבים ויהודים. היא סיפרה שכשהנושא האקטואלי נפתח הוא עורר מתח רב, ושבדיעבד היא מצטערת על שאפשרה דיבור על כך. בתגובה לכך דעתי היא שיש הבדל בין הנחיית הנושא בקבוצה מעורבת (כאשר הקבוצה קטנה) לבין מתן הכרה סימבולית בערב המורכב מהרצאות לקהל רחב. ייתכן שעדיף לדבר על הנושא בקבוצה קטנה, תוך ניסיון להבנות קבוצות נפרדות של יהודים וערבים לפני שמדברים על כך ביחד.

הבנתי שאני לבד בחזית זו. אני ניצבת לבד מול אלה שמכירים ברציונל של הכיוון שאותו אני מסמנת אך אינם מסוגלים כרגע לפעול בנידון, בעיקר רגשית, וגם מול אלה שאינם מכירים בנכונותה של עמדתי לשם התמודדות עם המצב.

התכנון ביחידה אחרת

המנהל ניסה להסביר את הרציונל של הצורך בערב כזה, אך הזמין את המשתתפים לבנות את הערב בהתאם לצרכים של היחידה. סיפרתי מה היה בערב זהה ביחידה אחרת בארגון. הצוות התייחס במיוחד לדילמה של הזמנת איש ביטחון חיצוני מחד גיסא והזמנת כל העובדים – לרבות הערבים – מאידך גיסא. היו שאמרו שכאזרחים הם לא ייתנו יד לשילוב כזה. הדיבור על הנושא העלה את רף האמוציות בחדר. כאשר ניסיתי להעמיק בבירור הסוגיה תוך כדי שאלות על הרגשתם והעדפתם, הם הגיבו כמותקפים. הם ראו בשאלותי ביקורת. גם כאן הייתי צריכה לעבוד קשה על מנת לצאת מהפינה שהם ניסו לשים אותי בה – פינת השמאלנית. לקח זמן עד שהיו מסוגלים לשמוע שאני מבקשת לפלס מרחב לתחושתם ולדוגמאות מהשטח שהפחידו, הביכו או גרמו מועקה. להערכתי רק אז נוכל לדעת מהו הפתרון הנכון להבניית ערב כזה.

בצוות זה בלטה התופעה שהצוות לא דיבר בקול אחד, והרגשתי שאחדים הזדהו עם המאמצים שלי, והבינו לאן אני מנסה להוליך את הדיון. אחד מהם, למשל, סיפר על רגעים מאוד מביכים שבהם, במסגרת תפקידו הוא צריך לעתים לקרוא ברמקול המרכזי של הבניין – לאוזני כול – לעובד ערבי. האפקט המרתיע שהדבר יוצר כלפי הלקוחות הוא ברור; ומאידך גיסא זה אבסורד שהוא לא יכול לקרוא לעובד שהוא חלק מהמקום. בעקבות דוגמה זו נעשה הדיבור יותר אמפטי כלפי מצבים שבהם מותקפים עובדים ערבים. המנהל סיפר באי נוחות שהטיפול בנושא זה צריך להיות נתון בידי המנהיגים המקומיים של היחידות ובידי הנהלת הארגון. קרי, הנהלת הארגון אמורה ליצור יחסי עבודה כאלה שיאפשרו להשתמש במנהיגי היחידות. במקום זאת בפועל, לדבריו, ישנם מבוכה, אי נוחות וניסיון להתעלם מאירועים אלה. הארגון מתנהג כמי שאשם בכך שהוא מעסיק עובדים שעצם זהותם מפחידה את הלקוחות.

"שטיפת הרגלים"

בתחילת עבודתי עם צוות של יחידה נוספת, כאשר הגדרתי בפגישה הראשונה את מטרות המפגשים ואת התפוקה הפוטנציאלית, ביקשתי מהם לפרוש בפני את הבעיות העיקריות המעסיקות אותם כצוות הניהולי של המקום. ביחידה זו מתוך 120 העובדים 36 הם ערבים. כמו כן ישנה קבוצה גדולה של עובדים דתיים וחרדים.

בין שאר הבעיות הם העלו את המועקה שיש ביחידה בגלל העובדים הערבים הדתיים. המנהל הסביר לי שהעובדים הערבים מובחנים מעובדים ערבים ביחידות אחרות עקב היותם דתיים, דבר המתבטא במראה החיצוני – בזקנים. "הם נראים כמו חמסניקים". הצוות סיפר שלהרבה עובדים לא נוח עם המנהג שלהם לשטוף את רגליהם לפני התפילה בברז של השירותים, והם לא ידעו לומר אם הם נהגו כך גם בעבר. עכשיו עלה העניין עקב הרגישות למצב, ואולי הבחירה של הנהגים הערבים לשטוף דווקא שם את הרגליים היא סוג של פרובוקציה, אולי אפילו לא מודעת. הייתה הסכמה שסביר להניח שבבית שלהם הם לא שוטפים את הרגליים בברז של המטבח.

בתשובה לשאלתי עד כמה הם קבוצה מובחנת ביחידה, הם תיארו אותם כקבוצה סגורה האוכלת ביחד, יושבת ביחד, ושחלקם – הדתיים מביניהם – שומרים בנחישות את ימי השישי לתפילה בהר הבית – התפילה שבעיני הצד היהודי נתפסת כמרחב להסתה.

על אף העובדות הקשות הללו מתאר המנהל אווירה נינוחה. הוא סיפר שהוא היחיד מבין מנהלי היחידות ששינה את מתנות החגים לאוכלוסייה הערבית – הוא נתן להם מתנה אחרת במקום יין. ביחידות אחרות העובדים הערבים נוהגים לסחור ביין שהם מקבלים. הדיבור שלו נשמע אמנם אותנטי, אך כל אלה הקשו עלי לקבל תמונה – העדויות מחד גיסא ותיאור המנהל מאידך גיסא נראו לי סותרות את ההגיון. כנראה שמדובר פה על היגיון אחר, מסדר אחר, שאותו צריך עדיין לפענח.

דרך נוספת להבין את סוגית שטיפת הרגלים קשורה במונחים תיאוריה לקושי של קבוצה אחת לשאת את 'העונג' של האחר.

האפקט של האבל והשכול משני צדי המתרס

ביום שבו שהיתי ביחידה שבה נהרג עובד בפיגוע, ניצלתי את ההזדמנות ללמוד משהו מקרוב על הרגישות של יהודים וערבים במצבים כאלה. ראיתי מספר עובדים ערבים יושבים ביחד, ושאלתי אותם על הרגשתם הם דיברו על כך שהפחד שלהם הוא כמו של כולם. כשהתעקשתי לדעת אם הם חשים פחד מהציבור ומהתגובות, הם אמרו שהם לא ממש מפחדים אבל זה לא נעים ומעיק. הם גם אמרו שהאסטרטגיה הטובה ביותר עבורם היא לשמוע ולשתוק.

באותו יום התייעץ אתי המנהל על עובד ערבי שקם מאבל על מות אחיו, רופא שעבד בבית חולים יהודי ונורה במחסום על-ידי חיילי צה"ל. אותו עובד התאפיין במעורבותו בחיים הישראליים היהודיים. המנהל היה מודאג מכך שהבחור מגדל זקן, כמנהג הדתיים. הוא אמר שחלק מהעובדים מפחדים שדווקא הוא, שהיה כל כך מקורב אל היהודים, יפתח עכשיו קיצוניות מסוכנת, לאור מה שקרה למשפחתו. הוא ציין שהעובדים סיפרו לו שהתנהגותו השתנתה ושהוא נוהג עתה בהסתגרות. המנהל שאל אם אפשר לחייב אותו להגיע לשיחות למדור הרפואי. לפי מיטב ידיעתו, כאשר הוזמן לשיחות – כמו כל אחד אחר שנפגע באינתיפאדה – הוא סירב. הבטחתי לו שנדון בכך בצוות המדור ושאנסה להתקרב אליו באופן לא פורמלי בהמשך.

עלי להודות שחשתי מבוכה וחוסר אונים. מחד גיסא הערכתי את הערנות, מאידך גיסא היה נראה לי שהפחד הוא מוגזם ושיש כאן ציפייה לא סבירה ממי שזה עתה קם מאבל. לאור היכרותי אותו וגם משיחת חולין שקיימתי עמו יום קודם לכן, נראה לי שהבחור מסתגר מחמת המבוכה – לא נעים לו להתקרב ליהודים, שלהערכתו חושבים שהוא כועס עליהם. בפועל מהיכרותי את הבחור אני סבורה שהוא מדחיק את המתח היהודי-ערבי ואינו רוצה לדעת עליו יותר מדי בחיי היום-יום.

השיח של הערבים על המקום הייחודי שלהם

ביחידה אחרת, היחידה שמנהלה רצה לערב ולהזמין עובדים ערבים, בפגישה עמו סיפר המנהל על התלבטויותיו בקשר להחלטתו. הוא אמר שה"לב" פחות רוצה וגם הפחד מטריד; הוא אמר שאין לו הערכה לגבי הכיוונים העשויים להתפתח, ושבמציאות כל כך רגישה הוא מפחד. סיכמנו שעל מנת להבהיר את התחושות אכנס פגישה לקבוצת עובדים ערבים, שתהיה בת 15-10 משתתפים. מבחינתי היה זה מפגש מוצלח. עקב קוצר הזמן וחוסר ההיכרות שלי עמם, שיתפתי אותם בפתח דברי בתהליך הליווי שלי, תוך פירוט הדברים שהשמיעו באוזני עמיתיהם היהודים ביחס למורכבות העבודה המשותפת היהודית-ערבית. שמתי את מה ששמעתי "על השולחן" ושאלתי אותם להרגשתם. בשלב זה עזב מנהל היחידה את החדר. העובדים נפתחו ודיברו, וניתן לסכם את מה שנאמר במספר מישורים.

ביחידה אחרת, היחידה שמנהלה רצה לערב ולהזמין עובדים ערבים, בפגישה עמו סיפר המנהל על התלבטויותיו בקשר להחלטתו. הוא אמר שה"לב" פחות רוצה וגם הפחד מטריד; הוא אמר שאין לו הערכה לגבי הכיוונים העשויים להתפתח, ושבמציאות כל כך רגישה הוא מפחד. סיכמנו שעל מנת להבהיר את התחושות אכנס פגישה לקבוצת עובדים ערבים, שתהיה בת 15-10 משתתפים. מבחינתי היה זה מפגש מוצלח. עקב קוצר הזמן וחוסר ההיכרות שלי עמם, שיתפתי אותם בפתח דברי בתהליך הליווי שלי, תוך פירוט הדברים שהשמיעו באוזני עמיתיהם היהודים ביחס למורכבות העבודה המשותפת היהודית-ערבית. שמתי את מה ששמעתי "על השולחן" ושאלתי אותם להרגשתם. בשלב זה עזב מנהל היחידה את החדר. העובדים נפתחו ודיברו, וניתן לסכם את מה שנאמר במספר מישורים.

הם הדגישו את הצורך במודעות וברגישות של גורמים במערכת לייחודיות של ההתמודדות שלהם. לדוגמה: עובד ערבי, בהמתינו למשטרה לאחר קושי עם לקוח, יש להתייחס אל המצב, וכמובן לאחר מכן לאפשר לו מרחב לעיכול הסיטואציה. זאת בניגוד לתחושתם שהמגמה היא להחזיר אותם לשגרה כמה שיותר מהר, ובכך לא להכיר בסיטואציה הקשה. הם דיברו על הצורך ברגישות לקשיים שלהם במחסומים, מה שגורם לאיחורים. הם הדגישו שבעיקר בעת אירועי פיגוע יש להם תחושה ש "אין להם מקום" , שהם מצניעים את נוכחותם. הם אמנם מעריכים את העובדים היהודים המתחשבים בנוכחותם בכך שבזעמם יגידו "צריך להרוג את המחבלים" ולא "את הערבים", אך הם סבורים שייתכן שהעובד היה אומר "ערבים" אילו הם לא היו נוכחים בחדר. הם סיפרו על התסכול של אי היכולת להשתתף באבל המשפחות השכולות. הם רצו ללכת לנחם את משפחת העובד שנפגע, אך לא ידעו איך המשפחה תגיב ולפיכך נמנעו מלעשות זאת. מה שבלט בדיבורם היה תחושת המבוכה.

שאלתי על זעם – לדוגמה למול תגובות שמחה של עובדים יהודים על פגיעה בערבים. חלקם סיפרו על התרגלות ועל פיתוח מנגנוני התעלמות, ואחרים דיווחו על זעם שקיים.

כששאלתי על שטיפת הרגלים הם צחקו, ואמרו שארגון ערבי היה עושה ברז מיוחד. אך הם טיפלו בבעיה ומצאו את הברז המיוחד.

כששאלתי אם היו מגיעים לערב ביטחון, אמרו רובם שהיו רוצים להשתתף, וחלקם טענו שמהמבוכה לא היו באים אלא אם ילחצו עליהם. בהקשר זה אמרו שהיו שמחים לקיים שיחה כמו זו המתנהלת עתה אך מעורבת עם יהודים, שכן צריך לרכך את המתח שקיים שאין מדברים עליו

כשעלה נושא היחס כלפיהם חלק מהם ייחסו זאת למעמדם כעובדים. אחרים טענו שמעמדם כזמניים קשור לזהותם ולדתם. בנקודה זו הזמנתי אותם להיכנס לנעלי היהודים – לנעלי הארגון כנותן שירות לקהל המפחד מערבים, לנעלי העובדים הישראלים החושבים שהתפילה בהר הבית היא הזדמנות להסתה. הם עשו זאת בקלות, וסיכמנו בצוותא את הדיון בכך ששני הצדדים נמצאים במלחמת הישרדות – כמו בחוץ גם ביחידה.

בשיחה שהייתה לי עם המנהל לאחר המפגש הוא אמר שההצעה שלי לטפל בבעיות המיוחדות שלהם נוגד דחף טבעי לטייח מצבים כאלה על מנת לשדר שגרה ואחידות; אך הוא מכיר בחשיבותה של ההצעה שלי.

לסיכום

כעת, כעבור שנתיים ויותר, העבודה על הנושא היא בעיקר באמצעות הנחיית קבוצות קטנות של עובדים בהרכבים שונים – יהודים לחוד, ערבים לחוד, ערבים ויהודים יחד. ניתן לומר שהמבוכה הונחה על השולחן באופן חלקי. הדבר המרכזי שהתהליך יצר הוא שקשה יותר לטייח, להכחיש או "לא לדעת" את רגעי המבוכה.

לקריאה נוספת

ברוסקי, מ', "על אי הנחת בתרבות", פולמוס, כתב עת פסיכואנליטי, 1997, חוברת 9, 5-7,.

סולר, ק', "ההיסטריה בנאום המדע", פסיכואנליזה, כתב עת של GIEP ,1993, 35-43 (תרגום מצרפתית גיל כרוז).

סולר, ק', "על הבידול", פולמוס, כתב עת פסיכואנליטי, 1997, חוברת 9, 33-38 (תרגום המאמר מספרדית – מ' ברוסקי).


Site Created By Igal Baum Studio